<h1>האשכול — רצב"א, סדר י"ח טרפות בקצרה</h1>
<h2>דף מב:</h2>
בוקא דאטמא דשף מדוכתי' פי' ראש הירך שיצא מעצם האלי' טרפה, והוא שנתעכלו ונרקבו ניביו, פי' גידין המחברים הירך בעצם האליה אבל לא נרקב' אלא נפסקו כשר כל זמן שהירך קיים ועור ובשר חופין אותו אבל נטלה הירך טרפה וכן הדין בעוף אם נשמט הירך כה"ג ומכ"ש אם ניטל טרפה, אבל נשמטה יד הבהמה אפי' נטלה כשר, וכן שמוטת גף בעוף כשר, מיהו חוששין לנקיבת הריאה ע"י שמוטה זו, לכך צריך לבדוק הריאה ע"י שנופח בגרגרת ואם אין הרוח יוצא במקום השמוטה כשר. וה"ה אם נשבר גף עוף סמוך לגוף צריך לבדוק הריאה.
<h2>דף מג.</h2>
הושט שנקב טרפה. ב' עורות יש לושט החיצון אדום הפנימי לבן, ואי חליף טרפה, וכן בשניהם לבנים או אדומים, נקב זה שלא כנגד זה בושט טרפה דמתרמי אהדדי כשמושך הצואר אבל בריאה וקורקבן ובית הכוסות דמיינח נייחי כשר. ישב קוץ בושט שנתחב בו אפי' לא נקב עור הפנימי כולו ולא נמצא בו ריעותא חוששין שמא גם החיצון נקב כיון דדרכו של קוץ לינקב ואין לו בדיקה מבחוץ דאדום הוא. תורבץ הושט שנקב במשהו טרפה ולאו מחמת שחיטה הוא ואם התחיל לשחוט בו אפי' משהו טרפה. שעור שחיטה בושט למטה עד שישעיר, מקום שיש בו שער כעין הכרס ולמעלה צריך לשייר כדי שיאחז בב' אצבעותיו שע"כ מגיע התורבץ, ובגרגרת שעור שחיטה למעלה פרשנו ושעורו למטה עד כנף הריאה העליונה לצד הקנה כשמושכת הבהמה צוארה כדרכה כשהיא רועה. גרגרת שנפסק ברוב חללה טרפה, ונדון ברובו עד למטה מחזה משם ואילך נדון בנקב משהו כריאה. נפחתה כאיסר האטלקי טרפה, נקב כנפה כלו' נקבים דקים שאין בהם חסרון ועומדין בהיקף הגרג' מצטרפין לרוב אפי' אם אין עומדין בהיקף שורה א' אלא בב' שורות א' למעלה וא' למטה בצד אחר של קנה, אבל נקבים שיש בהן חסרון מצטרפין לאיסר נפחתה כמין דלת כשרה עד שיכנס אסור לרחבו. נסדקה לארכה אפי' לא נשאר רק משהו למעלה ולמטה כשר וי"א שצריך השעור במקום הראוי לשחיטה והגאון כ' הואיל ואמר רי"ו יודעין חברין בבלאי לפרושי דצריך שישתייר חולי' למעלה ולמטה, אלמא הודה לו, ושעור חוליא ג' טבעות, ספק אי נסדק' או נחסר' גרג' מחיים או לאחר שחיטה נוקבין במקום א' ומדמין, אם הנקב בטבעת עושין נקב א' בטבעת, ואם בבשר שבין הטבעות עושין בבשר, ואם דומין כשרין, אבל אין מקיפין מטבעת לבשר או להפך, ואין מקיפין אלא באותו קנה ולא בקנה אחר, וכן מקיפין בבני מעים, ובריאה אפי' מאונה לאומה, אבל לא לריאה אחרת ואין מקיפין בבועות. בקנה של עוף משערין שעור חסרונו לפי קטנו בערך איסר לבהמה, ואי נקבה כנפה, בדליכא חסרון משערין כבהמה, ובדאיכא חסרון מקפל החתיכה שיש בה הנקבים ומניחה ע"פ הקנה אם חופה רוב חללו טרפה ולהגרי"צ אין בעוף שעור איסר אלא מניח החסרון עפ"י הקנה ואם אין חופה רובו כשר כל הקנים המתפצלים מגרגרת בנקב משהו טרפה.
<h2>דף מה.</h2>
המוח יש לו ב' קרומין ניקב קרמא תתאה טרפה, וכל מה שבחלל הגלגלת נדון כמוח וכן מה שהוא כנגד הפולין אם נקב העור במשהו טרפה, חוץ לגלגלת אינו נטרף אלא בפסיקת רוב העור, וחוט היוצא מגלגלת נכנס לשדרה, נשברה השדרה ונפסק החוט בהיקף ברובו טרפה, ואם נסדק העור לארכה של חוט השדרה חזי לן דדינו כנסדק' גרגרת לארכה. נשפך המוח כקיתון בתוך העור, ואם נוקבין יוצא דרך הנקב, או נמס כדונג וכשמעמידין אותו אינו יכול לעמוד, אפי' אם אינו יוכל לעמוד מפני כבדו טרפה וכן הדין במוח שבתוך הגלגלת נתרוקן וחסר קצת מן המוח אפי' סמוך לעורו כשר. כ' בהלכות נמצא מים בקרום של מוח, כ"ז שמוח מקיפו בכל הצדדים כשר אבל אם נוגע בעור טרפה, ור"ח כ' נמצא תולעת על קרום של מוח אם לא נמצא ריעותא בקרום כשר.
<h2>דף מה:</h2>
נשברה השדרה ולא נפסק החוט כשר. טרפות חוט השדרה עד פרשה ג' וכן כל פצולים מפרשה ראשונה ושני' ופי פרשה ג'. ובעוף טרפה החוט עד למטה מן האגפיים פי' הגאון עד למטה ממקום שהכנף שוכב על הגוף, היינו כל אורך העצם שבכנף עד החולי' השני' שבכנף, ולא כריש לקיש דאמר עד בין האגפיים מקום חבור הכנף לגוף דבציר שעורא. גלגלת שנחסר בו כסלע טרפה נחבסה ברובה פי' הוכתא בחבורות בין ברוב גבהה או רוב הקיפה אע"ג דלא חסר כלום טרפה.
<h2>דף מו.</h2>
נקבה הכבד ולא נשתייר ממנו כלו' טרפה, משמע אי נשתייר משהו כשר, אוקי בגמ' כר"ש ברבי ולאו הלכתא כמתני' אלא כברייתא דאתי' כרי"ו דבעינן נשתייר כזית במקום חיותא, וכיון דאיכא פלוגתא היכא מקום חיותא לכך בעינן כזית במקום מרה וכזית במקום שתלוי בטרפשין יבשה עד שנפרך בצפורן אם ב' זיתים לא נפרכו כשרה, אבל אם כולה בריא וב' זיתים יבשו טרפה.
נמצאו ב' כבדים טרפה התליע הכבד כשרה דהדרא בריא.
<h2>דף מז.</h2>
תרי בועי דסמיכי להדדי טרפה, קים לרבנן דע"י נקב באו, חדא ומתחזיא כב', נוקבין אותן בקוץ אי שפכין להדדי כשרה וא"ל טרפה, וה"מ בועי שיש בהן מוגלא או מיא, אבל קיימי כנדי וטינרי אע"ג דסמיכי כשרה. ויש מי שמתיר בועי דסמיכי אם נמצא בתוכן מים זכים ומתוקים, ויש פוסל אפי' בועה א' אם המוגלא או הליחה שבה סרוחה. סרכה יוצאת מן בועה בין תלויה בין סרוכה אפי' במיצר החזה טרפה. ובהלכות כ' בועה בשפולי הריאה אם בשר כ"ש מקיפו כשר, ואם לאו טרפה, ולא ברירא לן טעמא. מחט נמצאת בסמפונא רבה דריאה כשר, נמצאת בריאה עצמה אם שלמה היא נופחין אותה ואי לא מפקא זיקא כשר, ואם היא חתוכה ל"ל בדיקה. וצריך לבדוק אם לא נקב סמפון, ואם נקב במקום שמתפצל מחברו טרפה, אבל אי אינקב במקום שבשר ריאה מונח עליו כשר. ריאה שיש עליה קליפות קליפות או כמה גווני כשרה, ודוקא ירוקה כעשב או ככבדא או אדום או כטחול או ככוחלא, אבל נמצא בה מראה שחור או בשר או כביעתא או כשותא או מוריקא טרפה, וכן אם דמי' לאופתא למראה לבן כבקעת עץ, או קשה במשמוש כעץ או קלה כעץ טרפה מספק. ואם נמצאת הריאה נפוחה שעומדת כך כל שעה כאדם שבטנו צבה מ' חולי, או שהריאה ככדור עגול דלית לה חתוך אוני טרפה, ואם נמצאו קמטים או שריטות במקום חתוך אונות כשרה. וכל מראות הפוסלות אי בנפיחה מתהפכת למראה ריאה כשרה דכמו שנראית כשהיא נפוחה אנו דנין אותה. יתרת מגבא שאמרנו שטרפה, אם הי' קטנה מטרפא דאסא בתר נפיחה כשרה, וכן חסר אונה ונמצא במקומה (כט"ד) [כטיפת דם] כשר, והוא מהדס בינוני דכל שעורי חכמים בבינוני [כלים פי"ז] נמצאו תולעים על הריאה שנקבוהו או על הכרס ואין ידוע אם נקבוהו אחר שחיטה תולין להקל. נשמע קול הברה בריאה כשנופחין, אם ידוע מקום הברה מושיבין עליו רוק אי מבצבץ טרפה, לא ידע המקום מושיבין אותה במים פושרין ונופחין אי מבצבץ המים טרפה. צמקה ריאה, מושיבין אותה במים מעל"ע חזרה לבריותה כשרה. בחורף מושיבין אותה בפושרין, ובקיץ במים קרים כדי שישארו צוננין.
הריאה יש לה ב' אומות גדולות וה' אונין וענוניתא דורדא. בזמן דנפח לה ואפה כלפי גברא ג' מימין וב' משמאל וענוניתא בימין בצד הג' אם חסר א' מימין הורדא משלמת, אבל חסר משמאל אינה משלמת נמצאו ב' מימין וג' משמאל הוי חליף וטרפה. וצריך לבדוק אם דבוקות בחזה ובדפנות וזו בזו ועוד ט' מקומות בודק אם נסרכה להן טרפה, והם שמנונית החזה, ושומן הלב וטרפש דליבא, ודכבדא, גרגרת, ושומן גרגרת, קנה הלב, ושמנונית שבסמפון בין ב' אומות והרת שקורין אנמילי"ש ומשם מתחלק מקום עשירי שבא מטרפש הלב והוא טרפש דענוניתא, ואף אי לא נמצא סרכה צריך הטבח להוציא ולנפח הריאה משום יבשה ומראות פסולות. תשו' מר"ה גאון, דאבעי' לכון, יתרת דמשכחת מגבא לא מבעי' דטרפה [מ"ז ע"ב] כי קמבעי' לכון יתרת מקמא הא דאמר הני מילי מגוואי לענוניתא לחוד קאמר, ואי משכח יתרת אחריתא טרפה, או אפי' ב' וג' יתרת במשמע. ועינוניתא דסריכא אי חשיבא שלא כסדרן, בהא קים לן אי חסר אונה חשיבי במקום חד מיניהו הכי נקטינן כל יתרת דקיימא מגואי כשרה אפי' לא קיימא בדרי דאוני כדאמרינן האי ביני ביני א"ר הונא כל חיווי ברייתא אית להו, וה"מ מגואי אבל מגבא ט', וכיון דיתרת כשרה לית לן למימר דחדא בלחוד אלא טובא נמי, דכל יתרת בחזקת היתר ולא אסרינן מדעם אלא בראי', ויתרת דקיימא ביני ביני כל חדא וחדא מתקריא ענוניתא, וענוניתא לכל מה דסריכא ט' כד' מר יהודאי. עוד שאלו, רובא דענא דילן משתכחא בסוף ענוניתא סרכה, וכדנפחין לא הוי כמין כובע מהו הוו ידעין לית לן למיסר מדעם אלא בטעמא ובראי' והלכה פ' היא על המחמיר להביא ראי' ולית לן למיסר מה דלא מפרש, וסרכה דאסרי מטעמא דאי לא מינקבא לא הוי דאיב היא סרכה דממתח חוטי מן ההוא דוכתא כמין כובע לד' אחרינא, ואי לאו לאו סרכה ולא אשכח אנפא למיסר, וכל מידי דמתפרק מאליו רירא בעלמא הוא. תשו' נוהגים אנחנו מימות אדונינו מר רב יהודאי ורב חנינאי ז"ל אי נסרכה ריאה בטרפש להטריף וכן בכל מדינות אפריקא ושמענו שבאפ"ס ואנדולי"ס בודקין ואומרין מר יעקב גאון התיר להם, כתבו לנו מנהג ב' ישיבות שלא יתגודדו קהלות ישראל ותעשה כב' תורות. והשבנו מה שהורונו מן השמים, ריאה נסרך לטרפש דליבא טרפה דחלב עשוי ככובע אין סותם [מ"ט ע"ב] אעפ"י כשמתפרק ואינו מבצבץ טרפה, דאמרינן לא נסרכה אא"כ נקבה וקרום שעלה מחמת מכה אינה קרום, וא"ת חלב זה של לב סותמו ומקומו הוא ונדון כאונה דאמרי' כסדרן מקום רביתא לא אמרינן הכי דטרפש הלב ככובע הוא ואינו סותם, ואנשי אנדולי"ס שבודקין אותה בנפיחה לא יפה עושין שמכשירין טרפה, ואנשי אפריקא שאין אוכלין בקדרותיהן יפה עושין. ומה שתולין במר יעקב גאון, אף אנו שמענו שהתיר וב' ישיבות חלקו עליו, ונכנסו אצלו מר רב אבימאי ורב צדוק ז"ל ושאלוהו, והשיב להם לא סרכה ממש שנסרך כחוט התרתי, אלא לפעמים בריאה שמנה תותב בעלמא, וכיון שהטבח אוחז בקנה ומנענע יפה מתפרק מעצמו, כך אני מתיר, והשיבו רב אבימאי ורב צדוק בזה אין אנו חולקין עליך, עכשיו הודיעו לאחרים מה שחקקנו לכם מנהג ב' ישיבות, ובאיזה צד התיר מר יעקב שבאין מכוחו והתרו במי שבודק סרכא דליבא. ואפי' מר יעקב עמד בדבריו כמו שכ' בשאלות שלו ולא כמו ששונה למר אבימאי, מי אלים מרבנו הקדוש דאי' [עירובין מ"ו ע"א] הלכה כר' מחברו ולא מחבריו, וכל בני דורו חולקין עליו, ותו שכ' הדא מלתא אמרה רב יהודאי כדיתבין קמי' רב חנינאי ורב סמונאי, וכבר פי' לכם רב חנינאי סרכה בטרפש דליבא ל"ל בדיקה וטרפה, ורב סמונאי כותי' ס"ל, ודאמר משום רב יהודאי, איכא למימר לא אמרה רב יהודאי אלא מלתא אסברה לי' ותלי ברב יהודאי כדאי' [פסחים קי"ב ע"ב] אם בקשת ליחנק תתלה באילן גדול. ואוני שנסרכו כסדרן כשרה אפי' עקרן מפרקי מהדדי בין בגבן בין בשפולן עד דמצרי דאומה דכולי אונה מקום רביתא.
איכא מרבותא דאמרי חסרה ורדא טרפה דחזינן לכולא אי' להו והאי ביני ביני דאכשר רב הונא מר תרי הווין מ"ט כל חיווי ברייתא הכי אי' להו. ולא חזי לן הא מלתא, דאי מכשרינהו בשתים, ליכשרינהו נמי בדליתא.
<h2>דף מז:</h2>
נשפכה כקיתון וקרום שלה קיים אם לא נמוח שום סמפון כשר, ובדיקתה מייתינן קערה מצופה באבר ושופכין אותה לתוכה, נראו בה חוטין לבנים נמוחו סמפונות. נמצא מקום בריאה שאינו עולה בנפיחה, קורע שם הקרום, נמצא מוגלא, מ' מוגלא אין הרוח נכנס וכשרה, ואם לאו נותני' על המקום רוק או תבן ונופחים אי מבצבצה כשר ואם לאו טרפה.
<h2>דף מח.</h2>
לריאה ב' קרומים נקב זה בלא זה כשר אפי' נקלף קרום עליון כולו אלא שצריך בדיקה אי לא נפיק זיקא, נקב זה כנגד זה טרפה הריאה שנקבה ודופן סותם כשר ודוקא אי סביכא בבשרא ולא בגרמא ודוקא במקום חתוכי דאוני סמוך לצואר במיצר החזה שם הוי סתימא דמעיקרא שהדופן שוכן תמיד על הריאה, אבל כשאומה סרוכה לדופן טרפה אפי' לא חזינן ריעותא בריאה, אבל אי ליכא ריעותא בריאה וחזינן מכה בדופן תלינן בדופן ודוקא אם נסרכה האומה לדופן שבצדה ויש בדופן מכה, אבל נסרכה למקום אחר שיש בו מכה אפי' בחזה שאינו רחוק כ"כ, לא מכשרינן, מיהו שמנונית החזה התולה בדופן נדון כדופן. ויש מי שחולק אם נסרכה לכל מקום שיש מכה תולין הסרכה במכה שבאותו מקום ולא בריאה, ובעירנו הולכין בזה אחר המחמיר ומה שאמרנו שיש חלוק בין אונה הסרוכה לדופן לאומה הסרוכה, אפי' כשבאה הסרכה באלכסון, שאם יוצאת מאונה לדופן באלכסון כשרה, וכל סרכה יוצאת מאומה אפי' נסרכה באלכסון לדופן כנגד אונה טרפה. ואם נסרכה מאונה לדופן ומעוט של הסרכה יוצא מאומה המנהג בעירנו להכשיר, אפי' מע"מ טעמא רבה לאכשורי דכל סרכה בספק עומדת שמא לא באה מ' נקב אלא מרוב ליחות, ואם מנקב שמא מאונה יצאה. וכן כשנסרכה אונה רובא למקום רביתא במיצר החזה ומעוט בדופן כנגד אומות אזלינן בתר רוב וכשר. וכן כשנסרכה אומה לדופן שיש בה מכה דכשר בכה"ג ומקצת הסרכה חוץ למכה ורובה במכה כשר. כ' ר"י [אלברצלוני] תרי אוני סריכי כסדרן כשרה אפי' יש פלוש, ודוקא נסרכו מחתוך לחתוך אבל מגב לגב או מחתוך לגב לא נקרא כסדרן. אונה ואומה הסרוכות התירו הגאוני', וי"א דוקא אם נדבקו בלי פלוש, ואם מאותה סרכה עולה אחרת נקרא סרכה כפולה וכשרה, ואם נדבקה גם היא לדופן כנגד האונה כשר, ואי מגעת למקום שכנגד אומה טרפה. יבשה ריאה אפי' משהו כדי שתפרך בצפורן טרפה.
נקבה מרה טרפה, ואי משתכחין תרין בזעינן להו אי שפיכי הדדי כשרה ואם לאו טרפה דכל יתר כנטול דמי. מרה שנקבה וכבד סותם כשרה. כ' בהלכות אי לא משתכח מרה טעמינן בדוכתא בכבד אי מריר כשר דבלועה היא מחמת כעס ועתידה לחזור כד' כבד כועס ומרה זורקת בה טפה. נמצא גרעין תמרה שהיא חלקה בתוך המרה אעפ"י שיוצאת בדוחק כשרה, אבל גרעין של זית שהוא חד טרפה. אי אנקב טרפשא דכבדא טרפה, וכ' ר"ש בן חפני דוקא נקב מפולש, וסתום בסרכה כשר.
<h2>דף מח:</h2>
מחט דאשתכח בחתוכא דכבדא אם קופה ראש העב לצד חלל הבהמה נקובי נקוב ואתי וטרפה, ואם ראש העב לצד קנה הכבד דרך סמפון נכנס כשרה, ודוקא במחט שאינה נוקבת בקופה אבל ראשה דק אפי' מונח לצד הקנה טרפה, אבל נמצא בקנה הכבד בכל ענין כשרה. כ' בהלכות מחט שנמצא' בחלל הגוף אפי' נמצא בטרפשא ומכוסה בו ספק טרפה.
הלב יש לו הרבה חללים ובאמצע חלל גדול נקב לא' מן החללים טרפה. מחטא דאשתכח בלב כ' בהלכות טרפה אע"ג דלא נקב, וה"מ בסמפונא דלא אית דוכתא למיפק ורישא לתתאי, אבל קופא לתתאי לא עאל אלא בסמפונא רבה תלינן בהדי דשעלה פלטה לה ולא מחזיקין אסורא נקב הלב וטרפש סותם טרפה.
<h2>דף מט.</h2>
נקבה הקיבה טרפה, ואם חלב שעל היתר סותם כשר אע"ג דאסור באכילה לדידן (חסר).
<h2>דף נ.</h2>
נקבו דקין טרפה, אפי' ליחה שבהן סותם. הדרא דכנתא שנקב א' לחברו חברו מגין עליו וכשר, וכן אם נקבו לכנתא שקורין אנטרי"ל שחלב טהור הוא וסותם. כרכשתא שממנו יוצא הרעי נקובתו במשהו וחלב חיטי שעליו אינו סותם אע"ג שטהור הוא שאינו מהודק יפה, ואם נקב במקום שדבוק בין הירכים אפי' ניטל כולו כשר והוא שנשתייר ד' אצבעות, וי"א ב' אצבעות בתורא ובדקה לפי קטנה כשר, ניקב במקום שיור האצבעות הללו, י"א דינו במשהו, וי"א ברובו. נקבו הדקין ותרבא דריש מעיא באמתא סותם לא מהני דחלב טמא הוא. יצאו דקין לחוץ והוחזרו מאליהם ולא נמצא ריעותא כשר, נתהפכו ע"י יציאה והחזירם אדם טרפה אעפ"י שאין בהם נקב, דכיון שנהפך חלק ממעים לא חיה. שני בני מעים היוצאים מבהמה כא' טרפה וכנגדן בעוף כשר, דלפעמים נמצא כן בעוף, פי' כל בהמה הדקין שלה כחוט א' יוצא מן הקיבה, ואם יצאו ממנו ב' טרפה, בד"א כשיצאו מב' מקומות, כמו בעוף שיוצאי' מקורקבן ב' דקין, הא' הולך אל הזפק, והשני למקום הדקין המלופפין, כזה בבהמה טרפה, אבל יוצאים ממקום א' מן הקיבה ובתחלת יציאה חוט א' הוא עד רוחב אצבע לפחות, ואח"כ מתפרדין והיו לב' בני מעים גמורים, אי הדרי וערבי לבסוף ולפחות כרוחב אצבע סמוך לבית הרעי כשר, ואי לא ערבי שני בני מעים הם וטרפה, אבל אם למטה בדקין יוצא יתר מעי לא מטרף. חיותא דמשכח בי' תרי סניא דיבי, והוא כמו כיס סוף הכרס נקרא כן שאף הזאבי' אין אוכלין אותו, הוי יתר וטרפה, ואי שפכי להדדי כשרה, נמצא מעי יוצא מבית הכוסות להמסס כשר, דחווי ברייתא אי' להו, אבל מבית הכוסות לכרס טרפה. רגל שחסר או נמצא יתר טרפה, דשמוטת ירך בין בבהמה ובין בעוף טרפה ולא מקרי יתרת אבר אלא כשצורת אבר עליו.
<h2>דף נ:</h2>
כרס הפנימית שנקבה טרפה, וכל הכרס נקרא פנימי לדידן דמחמרינן, ובכ"מ שנתמסמס הבשר עד שרופא גורדו כאלו אינו דמי ובשר המכסה וחופה את רוב הכרס שנקרע או שנטול ממנו רובו מה שהוא כנגד הכרס או אפי' אינו רובו אלא הקרע כטפח בארכו או ברחבו טרפה. ואם נקדרה ממנו ביותר מסלע, פי' אם תעגל מקום החסר ע"י חוט ותראה שהוא יותר מסלע טרפה.
המסס שקורין צנפ"ן ובית הכוסות כפו"ל שנקבו לחוץ שלא במקום חבורן טרפה, אבל במקום חבורן הנקב הולך מחללו של זה לתוך זה כ'. במתני' קתני המסס תחלה, אעפ"י שבה"כ סמוך יותר לכרס, בזמן המשנה היו קורין לבה"כ המסס, ולהמסס בה"כ להכי תני בברייתא מחט שנמצא בעובי בה"כ תני עובי כדי שלא לטעות לפרשו על ההמסס הדק כמו שנקרא במשנה. מחט תחוב בבה"כ מצד א' כשרה, מב' צדדים טרפה, נמצא עלי' קורט דם קודם שחיטה נעשה, לא נמצא קורט דם לאחר שחיטה נעשה וכשרה. הא דקתני מב' צדדים טרפה אע"ג דפשיטא, משום דבעי למימר אפי' בב' צדדים לא מטרף אי לא נמצא קורט דם. ואי נקב מחט בצד פנים ונמצא קורט דם בצד חיצון נגד חודה של מחט טרפה, דנראה שנקבה מעל"ע אבל אם נמצא קורט דם בחוץ נגד סביבות המחט כשר, אבל נקב מב' צדדים בכ"מ שימצא הדם בין במחט בין בסביבותיה טרפה דאיכא הוכחה שנקבה מחיים. ודוקא היכא דאיכא מחט בעינן קורט דם כיון דאיכא מידי למסרך, אי נקב מחיים הוי סריך. ודאמר במחט מצד א' כשר דוקא דאשתכח בפנים בפרש, דאי נמצא מחט עליו בחוץ בלא נקיבה טרפה, דמחט שנמצא בחלל הגוף טרפה, וה"ה באיברים אחרי' שנקובתן במשהו ונמצא מחט תחוב מצד א' לא מכשרינן אלא כשתחוב בפנים.
<h2>דף נא:</h2>
נפלה מן הגג אם נפלה מעצמה או הפילוהו אחרים חוששים לרסוק איברים וצריכה לשהות מעל"ע ובעי בדיקה כנגד חוט השדרה וכנגד כל החלל ואם נתרסק אבר טרפה ואם בדק תוך מעל"ע לנפילה לא מהני וטרפה, אבל אם עמדה א"צ מעל"ע אלא בדיקה, ואם הלכה כדרכה אפי' בדיקה לא בעיא, ודוקא אי ידעינן שנפלה חוששין, אבל ראינו צולעת על ירכה אמרינן כאב ירך ול"צ בדיקה והא דחיישינן בנפלה דוקא אי מכריסה למקום שנפלה י' טפחים ואם עומדת על רגליה ונפלה, מכרסה עד לארץ ד' טפחים ואם נפלה בעומק ו' טפחים הו"ל י' טפחים. ואיכא דאמרי דיש חבט אפי' פחות מיו"ד בד"א שצריך י' טפחים בנפלה מעצמה, אבל הפילוהו אחרים שלא מדעתה חוששין אפי' בפחות דאמרי' זכרי' המנגחים זא"ז אי נפול לארעא חוששין, הפילוה לשחיטה בבית המטבחים אעפ"י שגונחת בקול בשעת נפילה אין חוששין, מפני שיודעת שרוצין להפילה ונועצת פרסותיה בקרקע עד שמגעת לארץ. קפצה מדעתה אפי' ממקום גבוה הרבה ואף שרואין שאינה יכולה לילך, אין חוששין דאמדה נפשה, להכי אם הניח בהמה למעלה ובא ומצאה למטה אין חוששין. הני דכרי דגנבו גנבי ומשליכין אותן ממקום גבוה אין חוששין דאמתנייהו שדו להו וכן אי מחזירין אותן מחמת תשובה ומשליכין מן החומה לחצר נמי אמתניהו שדי להו. ודין עוף כבהמה, דרסו או נפלה על דבר קשה ממקום שגבוה י' טפחים ולא יכול לפרוח חוששין, ואם נפל על מים ושט מלא קומתו מלמטה למעלה נגד מרוצת המים המהלכים, או אי קיימי מיא ושט בין מלמטה למעלה ובין מלמעלה למטה א"צ בדיקה, ואף במים נובעים מהני לפעמים אי שט מלמעלה למטה, אם שט קודם לקש ולתבן המושלכים במים. ואי פרס גלימא על יתדות והוא מתוח עליהם ונפל עליו חוששין ואם אינו מתוח אין חוששין, כללא דמלתא נחבט על דבר קשה חוששין, על דבר רך או שריק אין חוששין. נדבקו כנפיו בדף ופורח עמו ונופל כמו שעושין הצידנים נדבק בכנף א' לא חיישינן בב' כנפיו חיישינן. בזה"ז אין סומכין על בדיקה ואין תקנה לנפולה אלא בהלכה או בשהי' יב"ח ולנקבה גם אם מתעברת ויולדת. ואם התרנגלת טעונה כשנפלה לא מהני הלידה אלא כשידעינן שנתעברה אח"כ. הכוה במקל על השדרה, הלך על כל השדרה לא חיישינן לפסיקת החוט, ואם יש קשרים במקל חוששין במקום שבאו הקשרים, וכן אם לא הגיע המקל על כל השדרה במקום שכלה חוששין וכן אם הכה לרוחב השדרה ובעיא בדיקה.
<h2>דף נב.</h2>
נשתברו רוב צלעותיה טרפה, ודוקא רוב צלעות שיש בהן מוח, והן י"א מכאן וי"א מכאן, ואם נשתברו כל י"א מצד א' ואחת מצד שני, או שש מכאן ושש מכאן מחציין כלפי השדרה טרפה, והני שאין בהם מוח לא מרעי שבירתן ואין נמנין לא להקל ולא להחמיר, נעקרו מן החוליא דינם כנשתברו ונטרפו ברוב. נעקרה צלע א' מעיקרא וחצי חוליא עמה טרפה, ולב' הלכות אעפ"י שכל החוליא קיימת טרפה, וחזי לן דלשמואל קמדייק הכי ומסייעי' שמעתא דר"פ והגרי"צ והלכות ג' לא מטרפי עד דמתעקרין י"ב. נעקרה חוליא מן השדרה, אפי' מאלה שאין בהם צלעות טרפה.
<h2>דף נב:</h2>
דרוסת הזאב רי"א דרוסת זאב בדקה וארי בגסה. דרוסת הנץ שקורין אשפרייו"ר בעוף הדק יונים וצפורים, דרוסת הגז שהוא אסטווי"ר בעוף הגס אווזים ותרנגלים, ור"י לפרש הת"ק אתא דארי דורס אף בגסה, וזאב ושועל בדקה בין גדיים וטלאים הנקראים אמרי זוטא, בין כבשים ועזים שהם אמרי רברבי, אבל לא בגסה אפי' בקטנים שבגסה כעגלים לא, וחתול ונמיה שקורין מרטרינ"א יש להם דרוסה בגדיים וטלאים ולא באמרי רברבי ולחולדה שקורין מושט"ל אין לה דרוסה אפי' באמרי זוטא, אבל יש לה דרוסה אפי' בגסה שבעופות, ומכ"ש שיש לחיות אחרות דרוסה בכל העופות. הנץ יש לו דרוסה בעופות דקים כתורים אפי' גדולים ממנו, ולא בעוף הגס כתרנגולים, ושאר עופות טמאים קטנים מן הנץ בדכוותיהו יש להן דרוסה, בדרברבי מיני' ל"ל דרוסה, וכל מן הנץ ולמעלה נדון כנץ, ומן הגז ולמעלה נדון כגז. והא דאריא"ר בבהמה מן הזאב ולמעלה מן הנץ ולמעלה, אגב דנקט בבהמה מן הזאב למעוטי חתול נקט נמי בעופות מן הנץ ולמעלה, ולא למעוטי מן הנץ ולמטה. בחיות כל שלמטה מן הזאב יש לו דין חתול, ולמעלה מזאב כנמר ודוב ד' באמרי רברבי ובכל העופות אבל לא בגסה וכל מה שלמעלה מארי דינו כארי בכל גסה. אין דרוסה לכלב, אין דרוסה אלא ביד לאפוקי רגל דלא, אין דרוסה בפה ואם נקב עד לחלל מטרף כקוץ כדתני' דרוסת חתול נץ ונמיה עד שתינקב לחלל אבל דרוסה לית להו אין דרוסה אלא מדעת, שאם נפל הדורס בלא כונה ונתחבו צפרניו אין דרוסה, ואין דרוסה אלא בהדי' דשליף הדורס צפרנו בהאי שעתי' שדי זיהרא, ואם המיתו הדורס או חתכו ידו קודם שהוציאו אין דרוסה, וכן אם שחטו לנדרס מקמי' דשקל הדורס צפרנו כשר.
<h2>דף נג.</h2>
חוששין לספק דרוסה, כגון ארי נכנס לבין השורים או דורס אחר בבהמות או עופות שיש לו דרוסה בהן והוא שותק והם מקרקרין חוששין שדרס, אבל שניהם שותקין או מקרקרין לא חיישינן אלא כשראינוהו קפץ עליהם. וה"נ אם הבהמות במקום רחב שיכולין לברוח אמרינן לא השיגם ומכ"ש דשרי בספק אי עאל הדורס להתם אפי' הם מקרקרין ואיהו שתיק לא חיישינן, וכן אם נכנס ולא ידענו אם הוא שותק והם מקרקרין מוקמינן להו בחזקת שלא נדרסו, ואם הדורס הרג חד מיניהו אמרינן נח רוגזי' ולא חיישינן שדרס אחרי' כ"ז שלא נראה בהם ריעותא, ודוקא בהרג אבל דרס ונשמט ממנו נתרבה רוגזי' וחוששין לכולם. בהמה או עוף שבא ממסמס קועי' דמא תלינן בקנה או בכלב כ"ז שלא ראינו דורס, ואם יש לחוש שנקב קניא אבר שנקובתו במשהו בודקין באותו מקום. ארי שנכנס בין השורים ונמצא צפורן של אחד בגבו של אחד חוששין שמא מארי נשמט כשדרס ובזה אין חלוק בין שותקין בין מקרקרין וחוששין שגם האחרים דרס אם אין מקום לברוח. ואין חוששין כשצפורן בגבו אלא כשראינו שנכנס ארי, ואי לא, אמרינן בכותל נתחכך השור ושם הי' הצפורן. אם לא נמצא צפורן אלא מקום צפורן של ארי בגבו ודאי חיישינן כיון דארי עאל התם. דרוסה שאמרו צריכה בדיקה, אפי' ודאי דרוסה עדיין ספק אם נכנס הארס בפנים ובודקין בפנים כל המקומות שכנגד החלל מכפא דמוחא עד אטמא כל הטרפות ואם האדים הבשר לפנים כנגד איברים הפנימיים ומכ"ש אם האיברי' עצמן האדימו טרפה, אבל הסימנים קשים הם אצל דרוסה ואם האדים הבשר כנגדן אינו עושה טרפה עד שיאדימו סימנים עצמן. וכ' ר"א [פ' ויקרא] וב' הלכות כל היכא דבעי בדיקה בדרוסה אי שחיט ל"ל תקנה דליכא השתא מאן דבקי בבדיקה, אלא לזכר מהני י"ב חדש ולנקבה נמי אם תתעבר ותלד, ואם רבים הנדרסים לא משהינן דחיישינן לתקלה, ועוף ספק טרפה ממתינין אי הדרא וטענה שרי. ואסור למכור דרוסה או ספק דרוסה או שאר טרפות דלא מינכר מבחוץ לגוי דלמא מזבן לישראל. כ' ב' הלכות עגלא דאשתחיט אימיה ואיהו איערב בהדי אחרינא וקא בעי למשחט ביומיה מיניהו לעיילינהו בדוכתא ולמחינהו וכל דפריש מרובא פריש, וכד פיישי תרין לא לישחטינהו עד למחר. כ' ר"א [פ' ויקרא] איערב ספק דרוסה אפי' בריבוא כולן אסורות, איבדר רובא לחדא דוכתא, ומעוט לדוכתא חדא, אמרינן אסורא ברובא איתי' ומעוט שרי, ודאי משקל חוטרא ובדרינון לא, גזרה דאתא למשקל מקבוע כדתנן [זבחים ע' ע"ב] כל הזבחים שנתערבו בחטאות המתות וכו' אפי' א' בריבוא ימותו כולן, ונכבשינהו דניידי וכל דפריש מרובא פריש, אמר רבא גזרה דלמא אתי למשקל מקבוע ואקרובי, אלמא פרש ממילא שרי. וחזי לן הא דלא שרי התם אי פרשו ממילא כיון דקודם פרישה אינן ראוים תו לא חזו בתר פרישה לקרבן.
<h2>דף נג:</h2>
ריאה שנתמסמסה שאם תולין אותה נופלין ממנו חתיכות טרפה וכן בשאר איברי' נתמסמס רואין כאלו אינו.
<h2>דף נד:</h2>
בוקא דאטמא דשף מדוכתי' פי' ראש הירך שיצא מעצם האלי' טרפה, והוא שנתעכלו ונרקבו ניביו, פי' גידין המחברים הירך בעצם האליה אבל לא נרקב' אלא נפסקו כשר כל זמן שהירך קיים ועור ובשר חופין אותו אבל נטלה הירך טרפה וכן הדין בעוף אם נשמט הירך כה"ג ומכ"ש אם ניטל טרפה, אבל נשמטה יד הבהמה אפי' נטלה כשר, וכן שמוטת גף בעוף כשר, מיהו חוששין לנקיבת הריאה ע"י שמוטה זו, לכך צריך לבדוק הריאה ע"י שנופח בגרגרת ואם אין הרוח יוצא במקום השמוטה כשר. וה"ה אם נשבר גף עוף סמוך לגוף צריך לבדוק הריאה.
<h2>דף נה.</h2>
נטל הטחול כשרה, ואם נקב בסומכי' מעל"ע טרפה, ואם אינו מפולש צריך שישתייר כעובי דינר זהב בשר חי. ואי לא נשתייר טרפה, וכן אם נחתך בסומכי' טרפה דלא מחלקינן בין נחתך לנקב.
נטלה האם כשרה, וי"א בעוף טרפה מספק. שלפוחית של מי רגלים שנקב כשרה ר"ח שטרפה שבכלל נקבו בני מעים הוא. כוליא שלקתה טרפה, פי' שנתמסמס הבשר עד שרופא גורדו והוא דמטי לקותה למקום חריץ ומוגלא בכוליא נמי טרפה, אבל מים זכים כשרים אי ציילי, אבל עכירי או סריחי טרפה. כוליא שהקטינה בדקה כפול ובגסה כענבה בינונית טרפה, אבל ב' הלכות כ' בדקה כשעור רביא ובגסה כעינבתא כשרה, בציר מהכי טרפה, וכ' עוד לקתה בכוליא טרפה כשהגיע למקום חריץ, ומוגלא ומיא סריחי פוסלין בכוליא משמע אפי' לא הגיעו לחריץ, ולא שמענו זה מרבותינו. ואם חריץ הכוליא לבדו נלקה, יש מי שאומר דלא נטרפה בכך, ול"נ כיון דעקר חיותו בחריץ בו הטרפה תלוי. יתר כליות וכן נטלו כליות כשרה, ודוקא אם אנו רואין שאין במקומן ליחה וריקנית אבל ניכר שנתמסמסו טרפה דאפי' הקטינה משעור טרפה.
<h2>דף נה:</h2>
נטל לחי התחתון כשר אם עדיין הסימנים מחוברין בבשר אפי' אם מעוט סימנים מחובר. אבל אם המעוט מדולדל ומרודד טרפה לדעת כמה מרבותא. וכ' הגאוני' דאמרינן נטל לחי התחתון כשרה, אם אפשר לה לחיות ע"י הלעטה. ולב' הלכות אין טרפות בעקר סימנין ומפרש סימנים שנדלדלו ברובן טרפה שנדלדל הושט מן הקנה ונפרדו ברוב שעור ארכן וכ"ד ר"ח והגרי"צ.
הגלודה פי' בהמה שנפשט עורה טרפה ואם נשתייר רוחב סלע על פני כל השדרה ורוחב סלע על טבורה ורוחב סלע על ראשי פרקיה כשרה, ואם חסרו מקומות אלו אע"ג דכל העור קיים יש לאסור מספק.
<h2>דף נו.</h2>
ואלו טרפות בעוף וכו' הכתה חולדה על ראשה פי' שנשכה בשיניה ויש לחוש לנקיבת קרום של מוח, מניח אצבעו בצד הנקב ודוחק, אם נקב הקרום, המוח עולה ומבצבץ מן הנקב ואם לא בצבץ בידוע שלא נקב וכשר, פי' אחר שמכניס ידו לתוך פיו של עוף ודוחק למעלה אם מבצבץ המוח ועולה טרפה, ואם לאו כשר, ובעוף של מים כגון אוזים אפי' לא נקב עצם גלג' אלא כ"ש טרפה, ובעוף של יבשה לא מטריף כ"ש אלא לפי ערך סלע בבהמה. — נקב הקורקבן וכיס שלו קיים כשרה, וכן אם נקב הכיס וקורקבן קיים, או נקב זה שלא כנגד זה, ודאמרינן נקב החיצון בלא פנימי כשר דוקא ע"י חולי דאי ע"י קוץ כבר כתבנו דטרפה.
<h2>דף נו:</h2>
בהמה או עוף שידוע לנו שנפלה לאור צריכה בדיקה אם נחמרו בני מעים כגון כבד ולב וקורקבן דרכן להיות אדומין ונמצאו ירוקין או בני מעים שדרכן להיות ירוקין ונמצאו אדומין טרפה, אפי' השנוי במשהו ואפי' אינו אלא בצד א' מן האבר ואפי' כבד שאין פוסל בה נקב, אם נמצאת ירוקה בחלק הדק מקום שמונחת כנגד בני מעים טרפה, אבל בריאה של עוף אינו פוסל ירקות, ולהרבה מרבותא לא מטרף בבהמה נפילתה לאור, ואפי' למאן דמטריף אינו חושש אלא לאיברים שהזכירו חז"ל. אם ידוע שנפלה לאור ובדק ולא נמצא שנוי ושולקן ונשתנו טרפה, וה"ה אם נמצאו שנוי ושלקן וחזרו למראה הראוי להן כשרה.
נקב הזפק כשר, אבל גגו של זפק נדון כושט, והוא מקום שנמתח עם הושט, מקום שמתחיל לשפע ומיצר הוא למעלה, ניטל הזפק טרפה, נקב המעי היוצא מזפק לקורקבן דינו כקורקבן ובמשהו טרפה דבכלל נקבו הדקין הוא.
<h2>דף נז.</h2>
תנן נשברו רגלי עוף כשר, אמרינן בגמ' דצריך לבדוק צומת הגידין שאם אין שלמים מטריף כדלקמן, ואם נשברו למעלה מארכובה ואין עור ובשר מקיף טרפה כדלקמן. ואם נשמט עצם אמצעי מעצם הירך אף שנתעכל הניבין לא מצינו בו טרפה, דשמוטת ירך דקאמר ריא"ר דומי' דשמוטת יד בבהמה דקאמר דכשר אם נשמט מגוף הבהמה ודומי' דשמוטת גף בעוף דקאמר טרפה שמא נקבה הריאה וע"כ מעצם התחוב בגוף מיירי, ותו אם נאמר שמוטת ירך דקאמר ריא"ר על שמוטת ירך מעצם אמצעי קאי, ומדלא אדכר גבי' איעכל ניביה ע"כ מטריף בלא איעכל, א"כ יהי' למטה חוץ לגוף חמור מלמעלה בגוף ושם עקר מושב העצם ולא חזי לן. ויש מי שאומר איפכא בוקא דאט' דאמר רב מתנה הוא שמוטת ירך מעצם אמצעי במקום חבורם ולא מטריף אלא באיעכל ניביה, אבל של ירך דריא"ר היינו שמוטה מן הגוף וזה מטריף אף בלא איעכל. והא נמי לא מחוור, דאי הכי הוי פריך מיני' כדפריך מהאי שמעתא דרב מתנה.
<h2>דף נח.</h2>
ביצת טרפה אסורה כיון דמעורה בגופה כגופה דמי והיא כביצת טמאה, אבל ולד טרפה דיש לו חיות בפ"ע ואתכשר בשחיטת עצמו כד' רבא [ע"ה ע"א] השוחט הטרפה ומצא בה בן ט' חי שוחטו וכשר. והא דתנן [עדיות פ"ה] ביצת נבלה ב"ש מתירין ב"ה אוסרין ושוין בביצת טרפה שאסור שגדלה באסור ובפ"ק [ביצה ו' ע"א] השוחט התרנגולת ומצא ביצים גמורות מותר לאכלה בחלב, אלמא ביצה שנגמרה והתרנגולת נעשית נבלה לאו כגופה דמי, תירץ בעל הלכות שאני בשר עוף בחלב דרבנן, אבל נבלה דאו' החמירו, ורבותא תרנגולת כיון שנגמרה בהיתר שהרי אח"כ נתנבלה ודאי לאו כגופה ולא אסרו רבנן אלא אטו ביצה טרפה שנגמר באסור. וכמו דחלב טמאה וצירה ומ"ר אסורי [בכורות ו' ע"א] כך חלב טרפה אסור כדתנן [קט"ז ע"א] כשרה שינק מן הטרפה קיבתה אסורה. וכ' ב' הלכות מאן דאית לי' חלב מעיזא ושחטה ואשתכח טרפה אסור למיכל מהאי חלבא, ודוקא דידעינן דמקמי דנחלב טרפה הות כגון הוגלד פי המכה בידוע שג' ימים קודם שחיטה נעשה [נ"א ע"א] חזי לן דמיירי בטרפה הנעשה ע"י מקרה שאירע כגון שנפלה או בלעה מחט אבל טרפות ביד"ש וא"א למיקם אזמן שנעשה מטרפינן למפרע. ואעפ"י שביצת טרפה אסירא אפרוח היוצא ממנו מותר דבעידנא דגביל עפרא הוא [תמורה ל"א ע"א].
<h2>דף נח:</h2>
אחוזת הדם פי' חלתה מרוב דם, והמעושנת, חלתה מחמת עשן שנכנס בגופה, והמצוננת מחמת צנה או מעוט דם, או שאכלה הורדפני או צואת תרנגלי' או שתתה מים מגולים והיא חולה ושחטה כשרה, כיון שאין איברי' מקולקלים דינה כמסוכנת ואם תפרכס כדין כשרה וכן אם אכלה סם מות דידה כשרה, אבל סם המות דאדם או נשכה נחש מותרת משום טרפה ואסורה משום סכנה, אבל הלעיטה חלתית דמנקב בני מעים טרפה אפי' שחטוה תיכף ומיד ומצאו שלמה כיון דעומד לינקב. והא דתנן שתתה מים רעים מותרת ובהגוזל אי' [ב"ק קט"ז ע"א] מים שנתגלו לא ישפך לרה"ר ולא ישקה בהם בהמתו, לאו משום סכנה שישחטנה ויאכל בשרה, אלא משום שממיתה עי"כ קודם שחיטה ואיכא בל תשחית. בהמה או חיה ועוף שנפסקו רגליה במקום שאין עושה טרפה לא יאכלו אלא צלי בתנור שמא נשכה נחש, ובצלי מגלאי שאם נשכה נחש תפול חתיכות חתיכות, ובאתרא דלא שכיחי נחשים לא צריך בדיקה.
<h2>דף סד:</h2>
וביצת טהורה דמותרת ולא הוי אבר מן החי מנ"ל, מדגלי ר' ביצה דעוף טמא אסירא שנ' ואת בת היענה כ"כ ב' הלכות. וחזי לן מדאי' [ק"מ ע"א] ואת הבנים תקח לך ולא לכלביך וממעטינן מהא עוף טהור על ביצי טמא ש"מ ביצה שרי', אלא דהוי ס"ד מהא ביצת עוף טמא נמי שרי, דטהור נמי אבר מן החי ושרי ר', וקרא הבנים תקח לך ולא לכלביך למעט אפרוחים של עוף טמא לכך כ' בת היענה שביצת עוף טרפה אסורה. ויש שטוען מזה דביצת שרץ דלית לן קרא למיסר מה"ת שריא ומסתייע מהא דאלו טרפות חלמון וחלבון מעורבין זב"ז בידוע שהיא ביצת השרץ למאי הלכתא שאם רקמה ואכלה לוקה משום השרץ השורץ על הארץ, משמע אי לא רקמה לא אסרה תורה, ול"נ דא"כ ביצת טרפה נמי לישרי דל"ל קרא למיסר ופשיטא לן דאסור מה"ת דאפי' נתערבה ספקא באחרות, אסורות [ביצה ג' ע"ב]. ואפשר דעוף מעוף נילף כיון דביצת עוף טמא אסור ה"ה ביצת עוף טרפה אבל ביצת השרץ לא נילף. ומחורתא כיון דכלל בידינו כל היוצא מן הטמא טמא [בכורות ו' ע"א] ביצת השרץ נמי אסירא מה"ת אבל אין לוקין עלי' דלא אסרה תורה בלאו אלא ביצת עוף טמא, ואי קשי' כיון דל"ל קרא מפורש לאסור ביצת השרץ וטרפה דלמא שרין וכה"ג אמרינן בחלב... ל"ק כיון דגלי רחמנא דחלב טמאה וביצת עוף טמא אסירי וחלב וביצי טהורות מותרות, אלמא אסור אבר מן החי התירה תורה במידי דפרשי ממילא אבל לא אסור טמא וטרפה וטעמא רבה לחלק כד' בהמקשה [ס"ט ע"א] הלכך ביצת טרפה וביצת השרץ שלא ריקם אסור מה"ת, וכשרקם בביצת השרץ לוקה משום שרץ השורץ ובעוף טמא משום שרץ עוף. וביצת עוף טהור שיש בו אפרוח אם יצא אע"ג שלא נפתחו עיניו שרי בשחיטה, כך פסק הגרי"צ דלא כראב"י דאוסר מדרבנן [ביצה ו' ע"א] וקודם שיצא לאויר עולם מדרבנן אסור משהתחיל להתרקם ומה"ת שרי דקודם גמר רקומו עדיין לאו בשר הוא ושרץ נמי לא מקרי דאינו יוצא מטמא.
<h2>דף סז:</h2>
א"ש קישות שהתליע באיביה פי' בעודה מחוברת אסורה דקרינן השורץ על הארץ, כיון דרוחש ושורש אילן מחובר בארץ לימא מסייע דתני חדא על הארץ להוציא זיזין בעדשין ואת היתושין שבכליסין ותולעת שבתמרים, ותני' אידך השורץ על הארץ לרבות תולעת שבעקרי זיתים וגפנים, והא באיביה והא שלא באיביה פי' בתלוש שאין אסור עד שיפרשו לא אידי ואידי באיביה, הא בפירי כיון שלא יצאו לאו שורץ על הארץ ולא כשמואל, הא באילן, הגדלים באילן שורץ על הארץ קרינן בהו, דיקא נמי דקתני תולעת שבעקרי זיתים. ר"א וה"ג והגרי"צ פ' כשמואל דהאי דיקא נמי לאו מכרעתא, דתנא בעקרי זיתים וה"ה בפרי וחד מנייהו נקט, ובתראי כש' ס"ל דאר"ה ברי [נ"ח ע"א] שאין בה עצם אין מתקיים יב"ח ואר"פ ש"מ הא דאמר ש' קישות שהתליע באיביה א', כלומר אבל בתלוש מותר קודם שפרש, הני תמרי דכדא בתר יב"ח שרין, דתולעים דמשתכחי אחר יב"ח בתלוש אתילידו ולא פרשו עדיין, דהני דאתלעי באיביה לעפרא הדרי. ואע"ג דתולעים דאתילידו בתלוש שרו כ"ז שלא פרשו מבעי' לתלמודא פרשה ומתה, פרשה מקצתו, פרשה לאויר עולם, פי' שחיתה ונפלה וקודם שהגיע' לארץ בלעה בפיו מהו, וכן פרשה על גב תמרה, לגג גרעיניתא, מתמרה לתמרה תיקו ולחומרא.
קוקאני דאינון תולעים שבמעי הדגים אסירי דמעלמ' אתו ונכנסו בחוטם, אבל מורני דכוורי הגדלים בין עור לבשר שרי, אבל מורני דבשרא פי' הנמצאים בבשר בהמה חיה ועוף בין עור לבשר ומכ"ש במעי הבהמה אסורין אמר רבינא לאימיה אבלע לי ואיכול הנך דכוורי, פי' אם רואה אותם קץ בהם ומדרבנן אסור כד' בא"ה הלוקין [מכות ט"ז ע"א] ומורני דבשרא אסירי כדתני' וא"נ תשקצו לרבות דורנין שבבהמה, ודכוורי מותרין מ"ט בהמה בשחיטה משתריא והני לא מהניא להו שחיטה באסוריהו קיימי אבל דגים באסיפה בעלמא סגי, כי קא גבלי בהתירא גבלי. ת"ר כל הולך על גחון זה נחש, כל לרבות שלשול קטן הולך על ארבע זה עקרב, וכל לרבות חפושית והדומה, מרבה רגלים זה נדל עד כל לרבות הדומה לדומה.
<h2>דף עו.</h2>
בהמה או עוף שנחתך רגלו מן ארכובה ולמעלה והיינו בעצם הקוליות התחוב בגוף ומחובר למטה בעצם אמצעי שקורין אשקנקי"ל וכן אם נשבר טרפה אם אין עור ובשר חופין רוב עוביו ורוב הקיפו דבכה"ג יצא העצם לחוץ. ואם נחתך או נשבר בארכובה עצמה, פי' בעצמות המחברות קוליות עם עצם אמצעי כאלו נחתך בקוליות, אבל אם נחתך בעצם אמצעי לא מטרף כל זמן שצומת הגידין שמקומן בתחתית העצם שלמים כך ד' הגרי"צ. אבל ר"ה גאון פסק כל"ק דריא"ר דעצם אמצעי עד פרק שלישי הנמכרת עם הראש דינו כעצם הקוליות. הלכך אם נשבר עצם העליון או אמצעי אם אין עור ובשר חופין את רובו טרפה, ואם נשבר עצם התחתון שמחובר בו הפרסה אם אין עור ובשר חופין הבהמה מותרת אבל אבר עצמו אסור מדרבנן משום מצות פרוש שגזרו אטו אבר מן החי ואבר המדולדל וצריך לחתכו וגם מקום החתך אסור, ולדעת הגרי"צ בעצם אמצעי שנחתך וצומת הגידין קיימין דינו בשבירה וחתיכה כעצם התחתון. ואם נשבר העצם במקום שיציאתו לחוץ מטריף, או במקום שאין יציאתו עושה טרפה אבל האבר אסור משום מצות פרוש, אם חזר ונקשר קבלת גאונים שאין אנו חוששין שיצא האבר לחוץ שאם יצא לא הי' נקשר ונתרפא. ולמאן דמתיר בנחתך בעצם אמצעי דוקא נחתך למעלה מצומת הגידין אבל נחתך בצומות הגידין עצמן טרפה לפיכך אם נחתך או נשבר העצם במקום צומת הגידין צריך בדיקה אם אין בהם א' מן הדברים המטריפין כמו שנבאר, ואפי' נתרפאה השבירה צריך בדיקה בצומת הגידין. ואל תתמה על מ"ש [ע"ו ע"א] אם נחתך הרגל למעלה מצומת הגידין עד ארכובה עליונה כשר אף שממילא נטלו צומת הגידין, ואם חותך בצומת הגידין או נטלו צומת הגידין טרפה, כבר השיבו טרפה קא מדמית אהדדי חתכה מכאן ומתה חתכה מכאן וחיה, חז"ל ידעו שגדול המכאוב אם יחתך או נוטל צומת הגידין מאלו נחתך הרגל למעלה מצומת הגידין. ובכ"מ דבעינן עור ובשר חופין רוב העצם, רוב החפוי תהא מבשר ומעוט העור מצטרף לחפות רובו, אבל חציו מן הבשר לא מהני בבהמה, אבל בעוף דעורו רכיך די במחצה בשר מיהו עור לבדו ל"מ, ובמקום שבטבע הבריאה אין בשר כגון סמוך לארכובה עור לבדו נמי חופה. וכל אבר המדולדל בבהמה אעפ"י שאינו מטריף אם אינו יכול לחזור ולחיות אסור באכילה וכן ביצי זכר שנתלשו ומונחים בכיס אע"ג דלא אסרוחי אסורי' לאכול, וכל אבר שנשבר אם אין עור ובשר חופין רוב השבר האבר אסור ואבר ובשר מדולדל ומכ"ש אבר מן החי אסור ליתן לבן נח שנ' לפני עור לא תתן מכשול, ודוקא אם אינו יכול ליקח מעצמו כגון דקאי בתרי עברא דנהרא דאי לא יהיב לי' לא מצי שקיל אבל היכא דלא יהיב שקליה איהו ממקום אחר לי' בי' משום לפני עור, ובן נח מצווה על אבר מן החי אף בבהמה חיה ועוף הטמאים כד' אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו אבל על דם מן החי אין בן נח מצווה כד' פרק דיני ממונות [סנהדרין נ"ט ע"א] והא דכ' דמו בנפשו לא תאכלו למשרי אבר מן החי דשרצים שלבן נח מותר דלא אסרה תורה אבר מן החי אלא במי שדמו חלוק מבשרו יצאו שרצים שאין דמן חלוק מבשרן. ויש שכ' שאין אסור ליתן לגוי ב' או אבר מדולדל דלישראל נמי אינו אסור אלא מדרבנן, ולא היא, דבתוספתא שנינו [ע"ז פ"ט] על ז' מצוות נצטוו בני נח וכו' ועל אבר מן החי כיצד אבר ובשר המדולדל ואין בו להעלות ארוכה אסור לבן נח וכ"ש לישראל, ותו תנן האבר ובשר מדולדל בבהמה מטמאי' טומאת אוכלין במקומן [קכ"ז ע"א] וצריכין הכשר נשחט' הבהמה הוכשרו בדמיה דר"מ רש"א לא הוכשרו, מתה הבהמה הבשר צריך הכשר, והאבר מטמא משום אבר מן החי ולא משום נבלה דר"מ ר"ש מטהר... ובפג"ה [ק"ב ע"א] ארי"ו לא תאכלו הנפש עם הבשר זה אבר מן החי ובשר בשדה טרפה לא תאכלו זה בשר מן החי ובשר מן הטרפה, אכל אבר מן החי ובשר מן החי מחייב ב', אבל בשר מן החי ובשר מן הטרפה לוקה א' ואינו לוקה על אבר מן החי אלא במשהו בשר גידין ועצמות ויהי' בין כולם כזית דאכילה כתיב בי'. איכא דקשי' להו כיון דלא נפיק בשר מן החי מלא תאכלו הנפש עם הבשר אלא מלאו דבשר בשדה טרפה לא תאכלו, מנ"ל דבן נח מוזהר על בשר מן החי ותני ר"א ישראל ששחט בהמה טמאה לגוי ומפרכסת, בשר הפורש ממנה כפורש מן החי ואסור לבן נח, ורי"ו נמי מפרש [קכ"ט ע"א] הא דמטהר ר"ש אבר ובשר המדולדל בבהמה מטומאת אוכל מפני שאינו רוצה להאכיל לאחרים אלמא אסור לבן נח בשר מן החי. ולאו קושי' דלא תאכלו הנפש עם הבשר דכ' בישראל עקר אזהרה לנפש והוא האבר שאינו עושה חליפין כנפש שיוצאת ואינה חוזרת אבל בבן נח כ' בשר בנפשו דמו לא תאכלו, מ' בשר ל"ת בזמן שנפשו בו ומ' נמי נפש ל"ת, ועוד דילפינן מאכל תאכל ולא אבר מן החי, כך אמר קב"ה לאדם מכל עץ שאין בו חיות אכל אבל דבר שיש בו חיות בין אבר ובין בשר לא תאכל.
<h2>דף עו:</h2>
צומת הגידין בתחתית עצם אמצעי במקום שמחובר עם ארכובה הנמכרת עם הרגל מתחילין למעלה מן הערקום שקורין ברוקינ"ק המחבר השוק לעצם התחתון, אם נטלו, או נעקרו ממקום חבורן, ונקפלו והלכו למעלה או נפסקו אע"ג שלא נראה ריעותא בעצם טרפה. ויש להן דין זה למעלה מן הערקום עד ד' אצבעות למעלה בעצם בשור גדול, אבל למעלה מזה מתפשטין בבשר ואין דין צומת הגידין להם, ובדקה שעורן כל זמן שהם לבנים ועבים וקשים צומת הגידין הן, ומשהתחילו להתדקדק ולהתרכך ויש להם קצת מראה אודם לא הוי צומת הגידין. מספרם בבהמה ג', א' עב וב' דקים ממנו, נחתך העב וב' קיימין כשר, וה"ה אם ב' דקין נחתכין והעב קיים. ומקומן הוא בצד החיצון של רגל מקום שזנב נופל עליהם ובימינו נפל בזה מחלוקת בין החכמים שיש מי שאומר שהם בפנים כנגד גוף הבהמה ואין כאן הכרע אלא קבלתנו, ודאי גידין הקטנים הנבלעים בתוך הגדולים אינם מן המנין. בעוף מספרם י"ו, נפסק א' מהן ברובו טרפה ומתחילין כמו בבהמה, וממקום שנבלעין בבשר אין להם דין צומת הגידין.
<h2>דף קיד.</h2>
יש מי שאומר אע"ג שהתירה תורה חלב מי חלב לא התירה דאי בכ"ה [חולין קי"ד ע"א] המבשל בשר במי חלב פטור אלמא לאו חלב מקרי והדרא לאסור אבר מן החי, ומי חלב לאו נסיובי חלבא דאתמר דמטמטם הלב [פסחים מ"ב ע"א] דהאי חלב הוא מדאי' בכיצד צ' [פסחים ע"ו ע"ב] פת שאפה עם הצלי בתנור אסור לאכלה בכותח, ואי נסיובי לאו חלב לא החמירו כולי האי, אלא נסיובי הנשאר מן החלב אחר שנעשה גבינה, ואי מרתיחין לי' נקפה קצת ונעשה דומה לגבינה ונקרא מאט"ו, אבל מי חלב מים המעורב במאט"ו ונפרש ממנו לאחר רתיחה, ואעפ"י שמעורב עם החלב כל זמן שלא נפרד ממנו אין שמו עליו אלא חלב מקרי ושרי, אבל לאחר הפרשתו אסור משום אבר מן החי, וכיוצא בו בדם איברים בלאו [כריתות ד' ע"א] וכ"ז שלא פורש שם בשר עליו ושרי, וצללתא דדמא [פ"ז ע"א] לא מחייב עלי', אבל כ"ז שמעורב עם הדם נקרא דם וכשר לזריקה. ולא מחוור, הא דלא מחייב במי חלב משום בשר בחלב דבחלב אמו אסר רחמנא וכשיוצא עקר החלב בו, וכשחסר העקר לאו חלב אמו הוא, אבל כשהתירה תורה החלב ל"ל מקצתו יהא אסור אם מפרידין אותו. ול"ד לדם איברי' שאסרה תורה בלאו בהדי' ומסברא אמרינן אי לא פרש שרי דכמה איברי' כמו הכבד הטחול והלב והריאה שא"א להוציא מהם כל דם ושרי ר', אבל הכא התירה תורה החלב ובכללו גם המים, מה"ת לומר כשנפרשו אסורין, ומצללתא ודאי ל"ר, כיון שבטבעו סובב הדם ולא אמרה תורה להפרישו קודם זריקה, אלמא כ"ז שמסבב הדם יחשב, אבל בהפרידו בעינינו רואי' שהוא מים.
<h2>דף קטו.</h2>
כ"כ בהל' שחיטה ב"ח נעבד לע"ז לא אסור להדיוט וכן כלאי בהמה ושוחט אותו ואת בנו ורובע ונרבע מותר להדיוט ותו תנן רחבא"א כשרה שינקה מן הטרפה פסולה למזבח, כגון שהניקה חלב רותח משחרית לשחרית, הואיל ויכולה לעמוד בו מעל"ע בלא אכילה אחרת והוי' גדלה באסור, ולא אסור אלא לגבוה אבל להדיוט שרי אפי' אכלה כל ימיה דהוי מעוכל במעיה אבל נתפטמה מכרשיני ע"ז כל ימיה אסורה דנהנה מע"ז, ולא שרינן אלא היכא דאכלה גם היתר דהוי זוז"ג ומותר [ע"ז מ"ט ע"א], ושור שנגח שנגמר' דינו למיתה אסור באכילה ובהנאה [ב"ק מ"א ע"א], שחטו קדם שנגמר דינו מותר באכילה. כ' ב' הלכות השוחט בכור ואח"כ מראה מומו לחכם הבשר אסור [בכורות כ"ח ע"א] וכ"כ ר"א [פרשת בא] דר"מ גזר כל המומין משום דוקין שבעין שמשתנין אחר מיתה, אע"ג דר"מ ור"י הלכה כר"י, הא אר"נ א"ש הלכה כר"מ בגזרותיו.
<h2>דף קמ.</h2>
וביצת טהורה דמותרת ולא הוי אבר מן החי מנ"ל, מדגלי ר' ביצה דעוף טמא אסירא שנ' ואת בת היענה כ"כ ב' הלכות. וחזי לן מדאי' [ק"מ ע"א] ואת הבנים תקח לך ולא לכלביך וממעטינן מהא עוף טהור על ביצי טמא ש"מ ביצה שרי', אלא דהוי ס"ד מהא ביצת עוף טמא נמי שרי, דטהור נמי אבר מן החי ושרי ר', וקרא הבנים תקח לך ולא לכלביך למעט אפרוחים של עוף טמא לכך כ' בת היענה שביצת עוף טרפה אסורה. ויש שטוען מזה דביצת שרץ דלית לן קרא למיסר מה"ת שריא ומסתייע מהא דאלו טרפות חלמון וחלבון מעורבין זב"ז בידוע שהיא ביצת השרץ למאי הלכתא שאם רקמה ואכלה לוקה משום השרץ השורץ על הארץ, משמע אי לא רקמה לא אסרה תורה, ול"נ דא"כ ביצת טרפה נמי לישרי דל"ל קרא למיסר ופשיטא לן דאסור מה"ת דאפי' נתערבה ספקא באחרות, אסורות [ביצה ג' ע"ב]. ואפשר דעוף מעוף נילף כיון דביצת עוף טמא אסור ה"ה ביצת עוף טרפה אבל ביצת השרץ לא נילף. ומחורתא כיון דכלל בידינו כל היוצא מן הטמא טמא [בכורות ו' ע"א] ביצת השרץ נמי אסירא מה"ת אבל אין לוקין עלי' דלא אסרה תורה בלאו אלא ביצת עוף טמא, ואי קשי' כיון דל"ל קרא מפורש לאסור ביצת השרץ וטרפה דלמא שרין וכה"ג אמרינן בחלב... ל"ק כיון דגלי רחמנא דחלב טמאה וביצת עוף טמא אסירי וחלב וביצי טהורות מותרות, אלמא אסור אבר מן החי התירה תורה במידי דפרשי ממילא אבל לא אסור טמא וטרפה וטעמא רבה לחלק כד' בהמקשה [ס"ט ע"א] הלכך ביצת טרפה וביצת השרץ שלא ריקם אסור מה"ת, וכשרקם בביצת השרץ לוקה משום שרץ השורץ ובעוף טמא משום שרץ עוף. וביצת עוף טהור שיש בו אפרוח אם יצא אע"ג שלא נפתחו עיניו שרי בשחיטה, כך פסק הגרי"צ דלא כראב"י דאוסר מדרבנן [ביצה ו' ע"א] וקודם שיצא לאויר עולם מדרבנן אסור משהתחיל להתרקם ומה"ת שרי דקודם גמר רקומו עדיין לאו בשר הוא ושרץ נמי לא מקרי דאינו יוצא מטמא.
